בין פה לשם

 

יצאנו לתפוס שקט.

לקחנו זמן כדי להיות ביחד,

סגרתי נייד, פתחתי את הלב,

נפתחו האוזניים, נפתחו חיישני ההרחה,

נפקחו העיניים לראות את היש.

יצאנו לתפוס שקט קרוב, מצוי,

שקט של יחד, שקט של התקרבות.

בפשטות, בחום, בתוך שקט.

הלכנו אוחזים, מקשיבים מגלים, את מה שבפנים את מה שבחוץ,

כנרת מולנו, הרי גולן נחים עומדים ממעל.

ישבנו לצפות ולחוש ביום הנסוג המפנה מקומו ללילה.

ביום הזה שנסוג, פגשנו שני שחרורים, קרוב לודאי זוג,

אצים רצים הנה ושוב מחפשים לעצמם.

עקבנו אחרי הסנוניות הרועשות העפות,

משרטטות קוים קוים בלתי נראים בשמים ההופכים מתכולים לאפורים…

הקשבנו לבולבולים המזמרים כשרגע נוגע ברגע, כשכבר לא, אך עדיין עוד לא.

ואז, כמו קסם, מול השקט של הכנרת, החלו להידלק האורות במזרח:

האון ממול, עין גב משמאל, מבוא חמה למעלה ממול, כפר-חרוב נושק לו אך זרת לשמאלו על הרכס.

אור אחרי אור נדלקו והתוו את רכס הגולן – את הבית.

ישבתי שם בשקט בשקט: שקט בחוץ ושקט בפנים, הושטתי יד לגעת ב"שם הרי גולן".

ובנגיעת אצבע הייתי בכל מה שלפניי ומולי.

היה שם בולבול אחד בודד על העץ, שעמד וצפה כמוני על ה"שם" הזה, עמד בשקט כמתבונן,

כחוכך בדעתו כרוצה לומר 'מה עכשיו?'.

התבוננתי בו והרגשתי כל-כך קרובה אליו – הרגשתי אותו ממש.

בראשי התנגן שירה של רחל, ורציתי ממש לחבק אותה ולומר לה:

"בואי רחל אל ביתי שבגולן,

בואי וראי במו עיניך במו לבך ש'חרמון הסבא' אינו נם

גם בודד איננו,  זקנו הלבן הפך אתגר ושעשוע,

בואי רחל וראי את הכנרת מלמעלה,

בואי וראי את בארה של מרים, וכמוני נסי לנחש היכן היא בדיוק,

כמוני רחל, עמדי על ה"שם" הזה וגלי אורות למרחקים:

הר מירון ממול, הנה צפת, הנה טבריה, הנה צמח.

בואי רחל וראי וירחב לבבך

בואי רחל אל ביתי".

כך אמרתי לה לרחל.

אבל אני לא עם רחל, רק היא עמי בלבי, ושירה מתנגן בראשי

כששקט נוגע בשקט

כשאור נוגע בדמדומים

כשבי נוגע אור

כשיום ולילה מתערבבים לערב

כשיד קלה מושטת קדימה ונוגעת

ויד נוגעת ביד

כשלב נוגע בלב

ושקט עוטף ומאפשר

וצריך רק מעט מילים ולא יותר

ויש את מה שיש

ומה שיש הוא ההמצאה הכי גדולה שיש.

כשהוא ואני בשקט,

מתמזגים נמזגים

למה שהעין והאוזן מאפשרים ללב

לחוש ולהבין.

שם, הרי גולן וכאן, יחד שקט.