"הכועסת מקבלת מכאן ומכאן"

 

הבנה גדולה באה לי: כעס מנהל אותי.

"הכועסת מקבלת מכאן ומכאן"

כשכועסים עליי מתעוררים בי מנגנוני הגנה ישנים ישנים, חדשים חדשים.

ישנים, כי הטמעתי אותם בתוכי כילדה מול כעס של הורים,

חדשים, כי אני מגלה אותם היום בתוכי כדפוס התנהגות שמוליך אותי קדימה.

כשכועסים עליי אני מתמלאת פחד וחרדה

אני מתכנסת, מתגוננת, מוותרת.

לא אומרת מה שרוצה, לא משתפת ברגש שעולה,

שומעת את עצמי חורקת ומוחקת את הרגש שעלה.

ואז,

כועסת בחזרה. הלב מתמלא כעס.

 

כשכועסים עליי אני מתעלמת מהרגש שבי,

מטשטשת לו כל זכר כדי לקבל שלום, כדי לקבל בחזרה אהבה וזכות קיום.

כשכועסים עליי נדמה לי שאני כבר לא אהובה,

איזו אשליה.

האם היותי אהובה תלוי באחרים? האם יש בי היכולת לאהוב את עצמי גם כאשר כועסים עליי?

האם אני יכולה לתת לעצמי את הרגש שנחוץ לי?

האם יכולה לאהוב עצמי גם כשעולה עומס גדול?

מבינה עד כמה אני מסכימה להיות תלויה ועומדת,

מסכימה לוותר כדי להיות מאושרת – מקבלת אישורים.

מבינה שכשיש כעס מולי – הילדה שבי קמה לתחייה,

מקבלת את הכעס, מזדהה איתו, מורידה פרופיל, מוותרת, כמעט נמחקת.

 

אבל לא עוד.

לא עוד.

הבנתי, יישמתי וקבלתי תוצאה של התחזקות כל המערכת.

זקפתי גוו, הרמתי ראש, הרחבתי את הלב, הצפתי אותו ברגש חם.

יש לי זכות קיום

יש לי זכות להביע דעות שונות

יש לי זכות להרגיש אחרת ושונה.

יש לי זכות.

רואה כעס ולא נבהלת!

'שלום כעס, מכירה אותך, אבל הדלת סגורה כבר, לך לך'.

אני בת מלך המחפשת את דרכה בחזרה אל ביתה.

אני אשה אהובה, אוהבת ונאהבת השוגה ומתקנת,

שאומרת את רצונה, שמקשיבה ללבה, שמרגישה את עצמה.

אשה אני, מלאת רגש ומחשבה,

מנסה לתפוס את הרגע שבו מתלכדת המחשבה עם הרגש לרגע של בינה,

זו שיודעת ומרגישה את קיומה – מקומה,

והולכת בדרך העולה, במסילה המוכנה והנכונה מתוך הקשבה והתקרבות

שמתקנת כששמה לב.

אוהבת גם כשכועסים עליי, אוהבת ולא נבהלת, לא מוותרת ולא מתאדה.

אוהבת מחבקת אותי

כשמחבקת אותי מתחבקת עם האחר.

כשאני זקופה ויציבה – לא נבהלת, מי ייבהל לידי?

גם הוא יעשה תיקונו מתוך התחזקותי.

אני בת מלך אהובה וחזקה, עולה ומתעלה, עולה ומעלה.

מעלה מעלה

כיוון ופעולה

רגש ותמורה

אהבה ועבודה

התקרבות ותוצאות.

עולה ומעלה

עולה ומתעלה.