הים שבי

חוף הים בשבי ציון.

מחשבות של ים, תדר של ים, רוח של ים, מצב רוח של ים, חיי ים.

מה מביא לי הים?

איזו רכות נמזגת במפגש שבין הגלים לבין רכות החול. משהו קבוע יציב.

משהו שלא משתכנע מהרוח ומקצבה.

תבוא רוח, יבוא גל, החול נשאר.

רך, חם, זורם בין אצבעות רגליי.

רגע רוח, רגע בלי.

מה מצב הרוח?! גלית…

מבינה שבחיים שלי נחוצים גלים וגלים.

גלים של שינוי גלים של גמישות וגם גלים של רוח וים.

משהו שמשאיר את נוקשות האבנים והבזלת מאחור,

משהו שמותיר את ירושלים שבי בגבי אך בלבי

ומאפשר לי להתמזג עם רוח ים וגלים.

להיפגש עם המקום הרך הזה שבי,

להיפגש עם הנזילות לכאורה של החול והמים.

למזג בתוכי את הקצוות, לנוע בחופשיות, בקלילות בין התדרים,

בין המקצבים השונים שבי ושלי.

ארץ ישראל כולה קדושה, ויש בה מהכל.

גם בי שוכנת ארץ-ישראל, "ארץ הקדושה יקרה חמודה" – שוכנת בי

מתקיימת בין דפי לבי; נושקת רוח לאבן, ומים לחול.

הרוח הזו כשהיא באה,

במה שנתקלת היא משאירה חותם של קול.

קול של רוח בעשבים וקול של רוח בים.

וכשבי מתמזגים הצלילים השונים של הרוח, אני מרגישה הרמוניה, שמחה פנימית,

הרגשה של שלמות כאן ועכשו.

גם אני זקוקה לחוף ולים,

לזליגת החול אלי ובתוכי,

למגע המים הקרים ההולכים ובאים שוב ושוב,

מלחכים את כפות רגליי, מדביקים אליהן אלפי גרגירים של חול

ואת הצדפים הקטנים ביותר.

גם בי אני רוצה לגלות את רכותם של הגלים ורחש קולם – קולה של הרוח.

מה רך בי כחול ומים?

מה קשה בי כבזלת צרובת שמש ורוח?

היכן נפגשים בתוכי הרוח והחומר, נוקשות הסלע ורכות החול?

"רק בגלל הרוח

בתוכי, במוחי בנשמתי

רק בגלל הרוח…הנושבת בגבי"

באים ימים רכים.

באים ימים של קצף גלים וחול נוזלי, ימים רכים, ימים של אהבה.

ימים שבהם הכל אפשרי, כתזוזת החול על פני החוף, כתנועת המים בגלל הרוח,

כתנועת הרוח המלטפת את פני ומותירה בו רישום מלוח.

מבקשת לעצמי יותר חול יותר ים

מבקשת להיות עטופה ברוח

רוצה להרגיש מפגש בין רך לנוקשה

בין יבש לרטוב

בין זורם ליציב.

בין אשה לבעלה, בין נתינה לקבלה.

מפגש בין סלע לחול בין ים למעין.

מבקשת להכיל בתוכי בנוחות ושלווה מזה ומזה,

להיות אני שבי, להיות תמונה של ארץ-ישראל,

להיות אחוזה בה והיא אחוזה בי,

להיות אשה ורעיה ואם – בחיבור.

רוצה להיות האשה שבי – זו הנעה בגמישות וקלילות בתוך מצבים מנוגדים,

בין תדרים סותרים לכאורה.

מבקשת להיות נקודת מרכז לכל הקצוות

להיות מבורכת לכל רוח שלא אביט

להיות מזה ומזה

להיות גם וגם.

להיות האור והחושך, השמש והצל.

להיות כלבנה במילואה, כלבנה בחסרונה.

שומעת, מזהה, מבחינה

מכילה, מתייגת, מניעה וממשיכה הלאה.

להיות יציבה כמו מים

רכה ונעה כמו חול

נושבת ומשמיעה כמו רוח

חזקה כמו בזלת

מתפללת לגשם כמו מעין.

"ובלב אושר שלו"

אושר של מיזוג הקטבים,

אושר שמכיל הכל לרגע אחד

מתמזג ונמזג מקבל ונותן

אוהב ונאהב

רגע של שלום

אתה ואני והרוח.

אֹשֶׁר שָׁלֵו  -   רחל

תְּלוּלִית הַחוֹל שֶׁמֶשׁ רָוְתָה,

עַל תְּלוּלִית הַחוֹל – אֲנִי וְאַתָּה,

וּבַלֵּב –

אֹשֶׁר שָׁלֵו.

חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת,

לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת

הַבֵּט, הַקְשֵׁב.

הַעֲבֵר יָדְךָ עַל חֶלְקַת שְׂעָרִי.

בַּלֵּב –

אֹשֶׁר שָׁלֵו,

צֳרִי.

בין פה לשם

 

יצאנו לתפוס שקט.

לקחנו זמן כדי להיות ביחד,

סגרתי נייד, פתחתי את הלב,

נפתחו האוזניים, נפתחו חיישני ההרחה,

נפקחו העיניים לראות את היש.

יצאנו לתפוס שקט קרוב, מצוי,

שקט של יחד, שקט של התקרבות.

בפשטות, בחום, בתוך שקט.

הלכנו אוחזים, מקשיבים מגלים, את מה שבפנים את מה שבחוץ,

כנרת מולנו, הרי גולן נחים עומדים ממעל.

ישבנו לצפות ולחוש ביום הנסוג המפנה מקומו ללילה.

ביום הזה שנסוג, פגשנו שני שחרורים, קרוב לודאי זוג,

אצים רצים הנה ושוב מחפשים לעצמם.

עקבנו אחרי הסנוניות הרועשות העפות,

משרטטות קוים קוים בלתי נראים בשמים ההופכים מתכולים לאפורים…

הקשבנו לבולבולים המזמרים כשרגע נוגע ברגע, כשכבר לא, אך עדיין עוד לא.

ואז, כמו קסם, מול השקט של הכנרת, החלו להידלק האורות במזרח:

האון ממול, עין גב משמאל, מבוא חמה למעלה ממול, כפר-חרוב נושק לו אך זרת לשמאלו על הרכס.

אור אחרי אור נדלקו והתוו את רכס הגולן – את הבית.

ישבתי שם בשקט בשקט: שקט בחוץ ושקט בפנים, הושטתי יד לגעת ב"שם הרי גולן".

ובנגיעת אצבע הייתי בכל מה שלפניי ומולי.

היה שם בולבול אחד בודד על העץ, שעמד וצפה כמוני על ה"שם" הזה, עמד בשקט כמתבונן,

כחוכך בדעתו כרוצה לומר 'מה עכשיו?'.

התבוננתי בו והרגשתי כל-כך קרובה אליו – הרגשתי אותו ממש.

בראשי התנגן שירה של רחל, ורציתי ממש לחבק אותה ולומר לה:

"בואי רחל אל ביתי שבגולן,

בואי וראי במו עיניך במו לבך ש'חרמון הסבא' אינו נם

גם בודד איננו,  זקנו הלבן הפך אתגר ושעשוע,

בואי רחל וראי את הכנרת מלמעלה,

בואי וראי את בארה של מרים, וכמוני נסי לנחש היכן היא בדיוק,

כמוני רחל, עמדי על ה"שם" הזה וגלי אורות למרחקים:

הר מירון ממול, הנה צפת, הנה טבריה, הנה צמח.

בואי רחל וראי וירחב לבבך

בואי רחל אל ביתי".

כך אמרתי לה לרחל.

אבל אני לא עם רחל, רק היא עמי בלבי, ושירה מתנגן בראשי

כששקט נוגע בשקט

כשאור נוגע בדמדומים

כשבי נוגע אור

כשיום ולילה מתערבבים לערב

כשיד קלה מושטת קדימה ונוגעת

ויד נוגעת ביד

כשלב נוגע בלב

ושקט עוטף ומאפשר

וצריך רק מעט מילים ולא יותר

ויש את מה שיש

ומה שיש הוא ההמצאה הכי גדולה שיש.

כשהוא ואני בשקט,

מתמזגים נמזגים

למה שהעין והאוזן מאפשרים ללב

לחוש ולהבין.

שם, הרי גולן וכאן, יחד שקט.

אני אוהבת אותך!

 

אני אוהבת אותך על כל מה שאתה ועל כל מה שאתה לא.

אני אוהבת אותך כי אתה כל מה שאני לא

אני אוהבת אותך בשל הרווחים שבך המאפשרים לי להשתלב בתוכך.

אני אוהבת אותך כי אתה מאפשר לי להיות אני, להיות מי שאני.

אני אוהבת אותך כי השקט שלך פוגש את צהלות לבי ורעשיו,

פוגש ומאפשר, פוגש ומשקיט.

אני אוהבת אותך כי מה שאתה לוחש על אוזני בין לבין הוא כל כך אמת וכל כך נקי,

הוא נדיב, משולל ביקורת, משולל החסרה.

אני אוהבת אותך כי אני אוהבת אותי,

ולצידך האהבה שבי עולה וגדלה, צומחת ומתפתחת נשפכת וחוזרת אליך כמו גלים רכים מלטפים

כמו פרי בשל הנופל ישר לזרועותייך הפתוחות לקראתי לקבלני.

אוהבת אותך כי נשמתי משולבת בשלך, והטוב שבי מצליח לפלס לו דרך בזכות הטוב והמיותר שלך.

אני אוהבת אותך כי המיותר שלי נתקל בשלך, מתנגח, מכאיב, מתרסק לעיתים,

אך תמיד קם תוך שינוי צורה וקיום לאָחֵר וטוב.

אני אוהבת אותך בגלל כל היותר שלך והפחות שלי היונק משלך.

אני אוהבת אותך כי מילותיך מלטפות אותי כשאמת פוגשת אמת,

כששכינה בינותינו.

כשאתה מאיר את מה שעיניי לא רואות ולבי לא מזהה.

כשאורך מאיר את עיתות חשכתי.

 

ברגעים שבהם אנחנו יותר משניים

כשמילותינו נרקמות ביחד, נארגות למצע רך של התקרבות,

העוטפות אותנו בחום ואהבה,

אני אוהבת אותך כי אתה כל מה שאני לא, וכי ה'לא' שלך הוא דשן צמיחתי ותיקוני,

ה'לא' שלך הוא הכי 'כן' שיש לי, הוא חיבורי לשותף שלנו,

הוא עיניי הפקוחות לראות ולהבין, הוא לבי הפתוח לקלוט אותך לתוכי.

 

פשטות אהבתי פוגשת את פשטות אהבתך, בפשטות:

אני פשוט אוהבת אותך

אני אוהבת אותך בפשטות

אני פשוטה ואהבתי פשוטה

אהבה של פשוטים.

אתה ואני

אני ואתה

אנחנו.

אהבה ושמחה

אהבה ובנין

מלחמה ושלום

בערה ותשוקה

מים שקטים חודרים עמוק.

פשוט אהבה.

 

 

רגש לקיום

 

להיות "משוכנעת" רגשית שאכן יש לי זכות קיום.

"להיות ביש" פירושו להיות מלאה בכל מה שקיים כרגע, כאן ועכשיו.

עכשיו – הוא הויה מלאה ושופעת.

כשאני מכילה וחיה את היש – לא נשאר מקום לפחד לחשש או כל חרדה קיומית אחרת.

התנועה בין רגעי היש, היא תנועת הנפש:

היא חיבור כל החלקים כולם לכדי קו רצוף ישר, לא מפותל, לא מרוסק.

כשכל המערכת נמצאת בזרימה כזאת – כשהקו הוא רציף – מהיכן תבוא "העקיפה"?!

אין לה מקום – היא בלתי אפשרי.

כל 'הטיפולים' שאני עוברת בעצמי עם עצמי

באים לגמרי מציר כוח שהולך ונבנה, הולך וצומח.

אני יכולה לשמוע את גב' ביקורת אומרת לי:

- "נו, מה כ"כ מיוחד בזה?? הרי את עושה את מה שאת צריכה".

- "תודה לך גב' ביקורת. באמת תודה, אך בקרי במקום אחר, לא אצלי ואותי"

.

יש עשייה שבאה מפחד, מחשש, מהרצון להיות 'בסדר' ולעשות מה שצריך.

מכירה את זה.

ויש עשייה שבאה ממקום של בחירה והובלה.

יתכן, שהתוצאה לכאורה נראית אותה תוצאה: עשייה. להיות פרקטית.

אך עשייה שיש בה מהות באה מהאופן בו אני בוחרת לעשות את עשיותיי.

זהו הבדל דק ועדין, אך רישומו ניכר מאוד בכל המערכת האישית.

אני רושמת לעצמי את הנקודה הזו כי היא קריטית לתחושת הביטחון והשמחה.

 

זה לעבור באופן תדיר דרך תהליך של בחירה:

לא רק בחירה בין דבר לדבר – עשייה לעשייה,

אלא בחירה עדינה בין הרגשות המוליכים לאותה עשייה.

את הבחירה הזו אני רוצה לזכור.

רוצה שרטוטי בחירה עדינים ומוליכים,

רוצה לבחור בה שוב ושוב,

רוצה שכל עשייה תהיה מתוך אותו קו רצוף ישר.

שהרגש לקיום יהיה חזק, מעורר, משמח.

 

לבחור את בחירה

לבחור את הרגש

לבחור את הדרך

לבחור את מה שיש לא כי אין, אלא כי יש מה.

לבחור את זווית הראייה:

לפתוח את הצמצם – ולצלם, – להוציאו מצמצומו

לתפוס את הרגע הזה שבו הבנה מתלכדת עם יישום ותוצאתה.

להדפיס את צילומי ה- zoom in הללו,

שיהיו כחותם על לבי.

שדפוסי הצילומים יקדשו את בחירותיי-החלטותיי,

שיהיו נצורים כנבטים לפני צמיחה.

רוצה לגדול, רוצה לצמוח, רוצה לשמוח

רוצה הנהגה, רוצה לכבד את הכובד

רוצה לתת משקל.

רוצה לקדש את מה שמסור לבינה שבי.

 

"הכועסת מקבלת מכאן ומכאן"

 

הבנה גדולה באה לי: כעס מנהל אותי.

"הכועסת מקבלת מכאן ומכאן"

כשכועסים עליי מתעוררים בי מנגנוני הגנה ישנים ישנים, חדשים חדשים.

ישנים, כי הטמעתי אותם בתוכי כילדה מול כעס של הורים,

חדשים, כי אני מגלה אותם היום בתוכי כדפוס התנהגות שמוליך אותי קדימה.

כשכועסים עליי אני מתמלאת פחד וחרדה

אני מתכנסת, מתגוננת, מוותרת.

לא אומרת מה שרוצה, לא משתפת ברגש שעולה,

שומעת את עצמי חורקת ומוחקת את הרגש שעלה.

ואז,

כועסת בחזרה. הלב מתמלא כעס.

 

כשכועסים עליי אני מתעלמת מהרגש שבי,

מטשטשת לו כל זכר כדי לקבל שלום, כדי לקבל בחזרה אהבה וזכות קיום.

כשכועסים עליי נדמה לי שאני כבר לא אהובה,

איזו אשליה.

האם היותי אהובה תלוי באחרים? האם יש בי היכולת לאהוב את עצמי גם כאשר כועסים עליי?

האם אני יכולה לתת לעצמי את הרגש שנחוץ לי?

האם יכולה לאהוב עצמי גם כשעולה עומס גדול?

מבינה עד כמה אני מסכימה להיות תלויה ועומדת,

מסכימה לוותר כדי להיות מאושרת – מקבלת אישורים.

מבינה שכשיש כעס מולי – הילדה שבי קמה לתחייה,

מקבלת את הכעס, מזדהה איתו, מורידה פרופיל, מוותרת, כמעט נמחקת.

 

אבל לא עוד.

לא עוד.

הבנתי, יישמתי וקבלתי תוצאה של התחזקות כל המערכת.

זקפתי גוו, הרמתי ראש, הרחבתי את הלב, הצפתי אותו ברגש חם.

יש לי זכות קיום

יש לי זכות להביע דעות שונות

יש לי זכות להרגיש אחרת ושונה.

יש לי זכות.

רואה כעס ולא נבהלת!

'שלום כעס, מכירה אותך, אבל הדלת סגורה כבר, לך לך'.

אני בת מלך המחפשת את דרכה בחזרה אל ביתה.

אני אשה אהובה, אוהבת ונאהבת השוגה ומתקנת,

שאומרת את רצונה, שמקשיבה ללבה, שמרגישה את עצמה.

אשה אני, מלאת רגש ומחשבה,

מנסה לתפוס את הרגע שבו מתלכדת המחשבה עם הרגש לרגע של בינה,

זו שיודעת ומרגישה את קיומה – מקומה,

והולכת בדרך העולה, במסילה המוכנה והנכונה מתוך הקשבה והתקרבות

שמתקנת כששמה לב.

אוהבת גם כשכועסים עליי, אוהבת ולא נבהלת, לא מוותרת ולא מתאדה.

אוהבת מחבקת אותי

כשמחבקת אותי מתחבקת עם האחר.

כשאני זקופה ויציבה – לא נבהלת, מי ייבהל לידי?

גם הוא יעשה תיקונו מתוך התחזקותי.

אני בת מלך אהובה וחזקה, עולה ומתעלה, עולה ומעלה.

מעלה מעלה

כיוון ופעולה

רגש ותמורה

אהבה ועבודה

התקרבות ותוצאות.

עולה ומעלה

עולה ומתעלה.

 

 

 

 

תודה

למי אני מודה הבוקר?

 

לנהג המשאית באורך כפול, שסיים את בידוק משאיתו ב'מעבר הגבול' של בקעת הירדן,

עמד לצאת ולא יצא, ראה אותי, המתין לי ואפשר לי לחלוף על פניו

ולהמשיך בדרכי בלי להשתרך אחריו.

תודה לך על הרגישות ותודה לך צניעותך המבחינה בין המשקלים השונים שלנו.

 

תודה לנחליאלי הקטן שרץ וחצה את פסי ההאטה בעודי מאיטה עד מאוד את רכבי,

והזכיר לי שאנו מצפים לגשמי ברכה,

שכבר התחלנו לבקש "ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת… ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה",

שחצה את פסי ההרעדה והזכיר לי שהחום ששורר אצלנו בבית על ההר הוא זמני, בן חלוף,

שזו רק אחיזה של שרידי קיץ טרם בוא החורף,

שזו רק אחיזת עיניים.

תודה לך נחליאלי נודד, שבדרכך דרומה את מזכיר לי ומנער אותי מאשליות.

שאתה מזכיר לי מהי אמונה ומהי תפילה.

 

תודה לעץ במחולה הממתין לי בדיוק במקום הנכון,

שנותן לי מקום חנייה תחתיו, ופורס את צילו בנדיבות להכילני בשעת ההמתנה שלי,

שמזכיר לי שאם רוצים להתמודד עם חמסין ושרב מוטב לטעת עצים.

שמזכיר לי, שכל עץ מפואר החל דרכו כקטן ורך, שהחל דרכו כ"לא יוצלח",

אך גדל וצמח והפך ליפה צמרת ונוף.

 

תודה לחוה אלברשטיין על השיר: שבע

מילים: נורית זרחי
לחן: דני עמיהוד

מזמן מזמן, אחור אחור
הייתי פעם גדי שחור
לא היה חביב ממני
בעדרי רחל אימנו

והיא קשרה אותי בחוט
לכל מקום איתי הלכה
רק רקיקים עם צימוקים
הגישה לי לארוחה

והיא ליטפה והיא חיבקה
והיא נשקה לי בפנים
אחרת איך היו עוברות
עליה שבע השנים….

 

שמביא איתו כל כך הרבה רכות ביום פטירתה של רחל אמנו.

שמעורר בי חשק רב לפגוש את רחל הנערה, הכלה, המאורסת, הממתינה לאהובה 7 שנים,

ממתינה לאיחוד ביניהם כדי לבנות ביחד את בית ישראל.

את רחל, שבצניעותה מסרה לאחותה את סימני האהבה שלה ושל אהובה

ופינתה מקום לאשה נוספת-אחותה, שיחד איתה תבנה את בית ישראל,

שלא חששה לכבודה אלא דאגה לבניית עם.

שצניעותה הוא בפינוי מקומה, שצניעותה מלמדת מהי מידתיות,

שמלמדת אותי שצניעות שייכת ללב.

תודה לך רחל, הלוואי ויכולתי להיכנס אל אוהלך לשיחת נשים ולהכירך מקרוב.

 

 

 

לכי לָךְ

לך לך

אברהם אבינו הענק הזה, האב האיתן שלנו הולך.

הולך כי המסע שלו החל אי שם דרך ההתבוננות שלו על השכנים, על האנשים ועל ההורים שלו.

אברהם מגלה תגליות דרך ההבנות הפנימיות שלו, "שתי כליותיו נעשו לו כשתי רבנים",

וכאשר הוא בטוח באופן ודאי במה שיש לו בתוכו אז הוא שומע את ה' האומר אליו – לך לך.

לך בשבילך, לך לעצמך, לך לטובתך. עזוב הכל – את אביך את אמך את ארצך את מולדתך ולך.

אברהם הולך כי ה' מצווה אותו.

 

מי הוא אברהם שבתוכי? מי אומר לי ללכת ולאן? האם אני מקשיבה לקול ה' המדבר איתי?

"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". אומר הגר"א – עצת ה' – שבליבו.

שלא נטעה ונחשוב שמערכת היחסים עם ה' נעשית ממרחק חלילה.

כביכול: 'תחשבי תחשבי, אבל בשורה התחתונה ה' מחליט עליך!' . לא.

תחשבי תחשבי, התקרבי, הקשיבי למה שפועם בך, חפשי את המהות הטובה שבך,

גלי את ייעודך – שם בעומק העומקים שלך ה' נמצא – שם תשובתו אליך.

עצת ה' שבליבי היא תקום.

עצת ה' אינה בשמים, עצת ה' אינה בספרים.

עצת ה' היא בלבי.

נותן עצה רק מי שאוהב, מי שאכפת לו ממני.

עצת ה' משמעתו עבורי שה' משגיח ושמר עלי, ה' אוהב אותי ונוטע בתוכי עצות המדויקות לרצונו ממני.

התורה שהוא למדני ברחם אמי, אותה תורה שלי, תורת חיי,

אותה תורת ייעוד שלי האחת – היא הפועמת בלבי,

היא העצה שלה אני צריכה להקשיב, מאת ה' היא.

לך לך – לעצמך. לכי לך לעצמך.

חפשי את המהות הטובה שבך, התקרבי, הטי אוזן, הקשיבי בת, התשובה בלבך.

ואם כדי למצוא תשובה עליך ללכת – אז לכי. החליפי, שני, פעלי, קדמי, תתקדמי.

עשי כל מה שנחוץ כדי להיות קרובה למהותך הפנימית.

"תתישרי כדי שתזרום בך המהות" "תקשיבי והאמת הפנימית תענה לך".

ללכת = לעזוב.

עזבי את כל ההרגלים המזיקים והממכרים, שובי אל מקוריותך,

התעוררי כדי להיות מי שנולדת להיות, מוארת את כפי שאת.

לכי לך לעצמך – כדי להיות עצמך.

עצמאית כפי שהינך. עצמאית ללא מיותרים, עצמאית מכל תוספת, עצמאית בלתי תלויה ונשענת.

את והמהות הטובה שבך, עליה משענתך.

עצת ה' שבלבך – היא נקודת המשענת!

משם כוחי, משם עצמתי – עצמאותי, משם עולה ומתגלה נשמתי.

הולכת לי, הולכת אלי,

הולכת ובאה אל תוכי

הולכת כדי להתקרב,

מתקרבת ואוהבת

אוהבת מרגישה את הוודאות

ומאמינה,

ה' ודאי שמו.

 

 

חסד של נתינה

בעזרת ה' ר"ח חשון תשע"א

 

במשך החגים חשבתי לעצמי ואיחלתי לעצמי, שימות החול יהיו מבורכים, שקטים, מלאי פעילות ושמחים.

הנה ימי המחול פה.

לפתע חוויתי מעין ריקנות, מעין תחושת חסר,

תחושת סתירה, שבה ימי הקודש והחול מתרחקים אלו מאלו ותופסים קצה.

תהיתי לעצמי איך להרגיש את ברכתם?

איך יוצרים את המציאות הזו, שהברכה שהיתה שם בתחילת החודש תמשך עכשו לתוך השגרה?

שתביא איתה שמחה ושפע?

 

הודאות – זו מציאות קיימת, זה ישנו. הברכה היא פה איתנו, השפע מצוי, הנוחם ישנו.

טובם של הימים נמצא במהותם.

האיך – שם מצויה נקודת ההתחלה ליישום הודאות.

נדמה לי, שסוד 'האיך' הוא בחסד.

הוא ביכולת הנתינה שלנו, שלי. נתינה שתבוא מאותו לב מרגיש ברכה,

מאותו לב שעל פתחיו נמצא האור.

שהנתינה תבוא ממקום שלם ושמח.

נתינה שיש בה החלטה: אני נותנת, אני מנהלת, אני יוזמת, אני מובילה, אני עושה, אני מיטיבה.

אני = אתה. אני חלק ממך.

ריבוי 'האני' – משמעותו, שזה יבוא ממקום הכרתי של הבנת ההנהגה שיש בי ובכל אחת.

להיות מנהיגה פירושו – לקחת אחריות.

לראות מה יש, להבין מה היש ומבקש, וליישם בפועל. היישום הוא שלב הכרחי בהנהגה אישית, "שולטת" של ימימה.

שולטת כמנהיגה. אז אם בדעתי, במחשבתי הערה אני מבינה את סוד החסד, את סוד הנתינה כדלת אל שפע מצוי היורד

מאת הבורא יתברך – את הסוד הזה המבקש יישום עם תוצאה.

עשייה מתוך גדלות, עשייה מתוך התבוננות, עשייה מתוך הבנת החלקיות שלי בתוך עולם שלם של אנשים ומעשים.

נתינה יסודה בחסד. כשאני בנתינה, צד החסד שבי מתגלה, צד אלוקי ממעל שבי מתגלה. צד הנשמה.

אותו פן המחבר שמים וארץ.

ביש, יכולתי לחבר עליון עם תחתון, גבוה עם נמוך.

ביש יכולתי להתרומם אל הגבוה וליישמו.

יש בי הניצוץ האלוקי, גרעין של חסד ויצירה שאותו אני יכולה לחלוק עם אחרים, לשתף טוב בטוב.

לאפשר לשפע הזה להיות גלוי ומזין. לא לחסום אותו, לא להתעלם ממנו.

החסד נמצא ויש לעשות בו שימוש.

הגיע זמן חסד

הגיע זמן נתינה

הגיעה העת לפתוח דלתות נוספות

הגיעה העת לראות את היש הנמצא

הגיעה עת לעשות וליישם

הגיעה העת להיות שותפה פעילה לה' יתברך, ערנית והכרתית

לתת מהטוב שבי

לתת מהנשמה הטהורה שבי

לתת מנקודת החיבור מנקודת היניקה שבין אשה לאלוקיה

לתת כדי לתת

לתת כדי להשפיע ולשפע

לתת כדי להיות חלק מאותו צד של טהרה המתגלה בי, צד אלוקי.

 

"כי לא יתכן שכר לעובד הבורא

זולת במה שמקרב אחרים אליו יתברך"

(ציטוט של ה'שפת אמת' בשם 'חובת הלבבות' על פר' לך-לך)

אנא ה' אלוקי

היי עימי

ועזרני ברחמיך הרבים.

מה אתה מתנהג עם בריותך בחסד,

עזרני, למדני, אפשר לי להתדבק במידת החסד

ולהיות חלק, חלקיק, רסיס של טוב בעולמך.

רסיס של השלם השואף לשלמותו – השלמתו.

האני שלי הוא החלק שממך, שדרכו אני יוצאת לאור,

הוליכני בדרך מוארת, טובה וישרה,

בדרך של בחירות מדויקות של שמחת הנתינה שבחסד.

חבר אני לאתה.

אמן כן יהי רצון.

 

הימים שעוד נכונו לנו
חנן יובל
מילים: עדית פאנק
לחן: חנן יובל

הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.

ואנחנו שני המינים,
נברך עליהם,
ובין כפות ידינו
ידריכו קשתם כוכבים רחוקים
להביט בנו מתוך הלילות,
ולא נבוש להיות מוארים בימים, בימים.

והאפלה תביא תבונה אל לילותינו
ועין תהיה בנו זבת דמעות רכות של דבש בחלב,
ושבעת המינים, פי שבעה מונים
בבגרותו יבשיל ליבנו.

 

לעצור בשמיני

לעצור בשמיני ולא רגע אחד קודם.

יש לאסוף יום ועוד יום,

שבוע אחר שבוע, חג ועוד אחד

ורק אז לעצור בשמיני ולחשוב, להרגיש, לרצות, לסכם.

לראות מה היה לי במשך כמעט חודש של איסוף ימים קדושים.

להתבונן על החגים האלו במבט הפונה פנימה אל הנפש

והחוצה על ימות החול.

ולגלות את התוכן האמיתי שאיתו אני עומדת לצאת ליום התשיעי,

או ליום הראשון לימות החול וכל הימים שיבואו לאחר מכן.

מה אספתי בתרמיל הצד הנפשי שלי מתוך חוויות של ימי תשרי תשע"א הללו.

האם כל חג הוביל אותי לבא אחריו?

האם בכל חג בניתי קומה חדשה מהקודמת ויצרתי תשתית לבאה?

האם סך ימי החגים שתלו בי ניגוני לב חדשים

כאלו שיהוו עבורי מטען רב עצמה לעוד שבוע ו-12 חודשים –

עד ראש השנה תשע"ב שיבוא לטובה בעזרת ה'?

אז מה לקחתי לי בחודש תשרי הזה, מה למדתי בו?

למדתי לזהות דפוס ישן אך חדש בעיני. דפוס מיותר לנפש המבקש דיוק ותיקון.

כשאני מבקשת מהאחר שינוי, או משתפת ברגשותיי הכמוסים,

להפסיק 'להגן' עליו, להפסיק להתגונן מול רגשותי שיצאו החוצה,

להימנע מחרטה בגלל האפשרות שאולי השני יחוש אי נעימות בגיני.

הרי לשתף ברגש או לבקש רגש יכול להעמיד את השני במצב אולי מביך,

אך אני בהרגלי – נכנסת לתפקיד "אמא": שומרת, מכילה, מתנצלת, מצטדקת.

ומביאה את עוצמת הרגש שלי למקום מהסס, מפקפק, לא אמין – מול עצמי.

מוותרת על עצמי לעצמי,

מתקפלת כי פוחדת לפגוע.

נבהלת מהזכות להביע רגש.

נמנעת להביך

ומבליגה על חלקים שבי.

לוקחת על עצמי השנה בעזרת ה',

"להעיר את ההכרה הערה כבר" בלי הבלגות ודילוגים,

לתת לעצמי רשות לרצות ולהביע רצון,

רשות להרגיש ולהביע רגש, גם אם יש בו רק את הצד שלי

גם אם יש בו חוסר הסכמה בין שניים.

לא לחשוש מחוסר הסכמה – אלא לומר לומר לומר.

יש לי רשות לומר את שעם לבי בלי להסס, להתקפל, להיבהל,

לומר ולהתישר מול עצמי

לומר כדי לדייק בי ובשני,

לומר כדי לעשות טוב יותר,

לומר כדי להציע ולאפשר.

לומר כדי לחיות את חיי נפשי

לומר כדי להשאיר את פתחי הלב פתוחים לאור היש הממתין

לומר כדי לאפשר קו אחד בין כל החלקים. קו ישר בלי דילוגים ובלי זיופים.

פשוט לומר

לומר פשוט.

שמיני לעצירה

שמיני לסיכום

שמיני לתשובה

שמיני לפתיחת הלב

שמיני לפתיחת ימות החול

שמיני כדי לשבת בבית ה' כל ימי חיי כדי לחזות בנעם ה' ואורו ולבקר בהיכלו.

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

ממש אבל ממש אין לי איך להסביר את זה,

שכאשר מתקשרים אלי אהוביי או אני אליהם

כדי לאחל גמר חתימה טובה,

איכשהו אני מוצאת את עצמי בסוף השיחה

עם דמעות בעיניים וגרון חנוק וקול כבוש ורועד.

כל שנה כל שנה כל שנה.

והמדהים הוא, שלפני כל טלפון אני אומרת לעצמי:

"עדה, הרגעי, זה רק טלפון לחג שמח

זו ברכה של שמחה ובקשת מחילה שאין על מה למחול בכלל"

ולמרות כל ההכנות הנפשיות הללו

אני מסיימת את השיחות סחוטה מהתרגשות

והדמעות זולגות להן במורדות פניי

וכשהן מדגדגות יותר מידי אני נאלצת למחות אותן.

האם זו ההרגשה כמו שעומדים לפני גזר דין?

האם כך צריך להרגיש אדם שעומדים לחרוץ את דינו?

כנראה.

בכל אופן, כך אני מרגישה, נרגשת עד מאוד.

כל היום הזה הוא מיצוי של ימים מאז ראש-השנה

של תכונה נפשית הולכת וגדלה,

משהו בברומטר הנפשי שלי הולך ומתמלא הולך ומתחזק,

ואז בערב יום כיפור משהו מגיע לגבול שלו ממש

לא ניתן להכלה יותר.

רגע השיא כששרים את "לך אלי תשוקתי.."

כל שורה, כל מילה, כל נים מרעיד את לבי.

דמעותיי נושרות להן בשקט על הסידור שלי,

וכולי מתכללת בתוך ה' יתברך

הופכת להיות שלו לגמרי בלי שום דבר לעצמי.

בוכה בוכה בוכה ומתרגשת.

על כל כך הרבה יש לו לסלוח לי

שאפילו אם אשב לילות שלמים לא אצליח לסיים את המשימה הזו

של פרוט כל העוולות שעשיתי ופעלתי.

ורק הוא, שהוא מלך כל כך גדול וכל כך אוהב אותי

יכול למרות שכלום לא נסתר מעיניו

לקבלני בחזרה, לאפשר לי לשוב, לאפשר לי להיוולד מחדש.

אבל היום הזה, יום כיפור, הוא יום של אימה ופחד בשבילי,

כולי מתכוננת אליו – בדרכי שלי,

ובאה אליו לתפילה בבושת פנים ממש, ככלי ריק.

כעניה העומדת בפתח ופושטת את ידה לקבל מה שלא מגיע לה.

סומכת על מידת החסד שלו – שיתן לי מה שלא מגיע לי.

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי  בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי  לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

וכך זה כל שנה מאז היותי ילדה קטנה

שלא מבינה כלום מהמילים הנאמרות.

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי    בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי

לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי      לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לְךָ אֶתֵן   וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי

וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ         וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי

אוי אבאל'ה שומע תפילה, שמע את תפילתי

לך לבי לך הכל, רצונותי ורגשותי

הכל גלוי וידוע לפניך

לך אל-י תשוקתי לך לבי וכליותיי.

ונמחל לכל עדת ישראל

אמן כן יהי רצון

גמר חתימה טובה ושנה טובה ומתוקה.